החלטה בתיק רע"פ 3680/04

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ועל חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), כדלקמן: הוצאת שישים ושלוש חשבוניות מס מבלי שעשה או שנתכוון לעשות לגביהן עסקה - עבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף; בחמש עבירות מתוך שישים ושלוש העבירות שבסעיף זה זוכה המבקש מחמת הספק. ניכוי ביודעין של מס תשומות באין לו מסמך שהוצא על-פי סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף  - שש עבירות לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף; הגשת דין-וחשבון הכולל ידיעה שאינה נכונה בלא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס ערך מוסף - שש עבירות לפי סעיף 117(א)(3) ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף; הכנה וקיום פנקסי חשבוניות ורשומות כוזבים בכוונה לעזור לאחר להתחמק מתשלום מס - עבירה לפי סעיף 220(4) לפקודה; שימוש במרמה, עורמה ותחבולה בכוונה לעזור לאחר להתחמק מתשלום מס - עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה.

           על-פי עובדות כתב האישום, בתקופה שבין חודש אפריל 1998 ועד חודש אוקטובר 1998 (להלן: התקופה הרלוואנטית) נהג המבקש להוציא ולמכור מסמכים, הנחזים להיות חשבוניות (להלן: החשבוניות הפיקטיביות). לצורך מכירת החשבוניות הפיקטיביות, הדפיס המבקש בבית דפוס פנקסי חשבוניות אותם מסר למר יעקב פוליצר (להלן: פוליצר). בהרשאת המבקש מילא פוליצר את הפרטים בחשבוניות הפיקטיביות ומכרן לגורמים שונים ואת העתקי החשבוניות שמכר, העביר פוליצר לידי המבקש שרשם אותם בספרי חשבונותיו. בסך-הכל הוצאו על-ידי המבקש בתקופה הרלוואנטית שישים ושלוש חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של 32,976,551 ש"ח. בנוסף, באותם מועדים ועל-מנת להימנע מתשלום מס ערך מוסף הנובע מן החשבוניות הפיקטיביות, קיבל המבקש מפוליצר ארבעים ותשע חשבוניות פיקטיביות על-שם חברה בשם נתיב השומרון הנדסה בע"מ (להלן: חברת השומרון), שסכומן מגיע לסכום של 29,978,179 ש"ח. המבקש רשם חשבוניות אלה כתשומות בספרי חשבונותיו וניכה את התשומות הגלומות בהם בסכום של 4,741,850 ש"ח בדיווחיו למנהל מס ערך מוסף. בתמורה למעשיו אלה, קיבל המבקש מפוליצר עמלה חודשית.

            בית-משפט השלום (כב' סגנית-הנשיא ז' הדסי-הרמן) הרשיע את המבקש בחמישים ושמונה עבירות על הוראות סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף; בשש עבירות על הוראות סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף; בשש עבירות על הוראות סעיף 117(א)(3) ביחד עם סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף; בעבירה על הוראת סעיף 220(4) לפקודה ובעבירה על הוראות סעיף 220(5) לפקודה, וגזר עליו עונש מאסר בפועל של  שלושים ושישה חודשים; מאסר על תנאי של שנים-עשר חודשים לתקופה של שלוש שנים וכן קנס בסכום של 30,000 ש"ח או שבעים וחמישה ימי מאסר תמורתם.  

           בית-משפט השלום קבע בפסק-דינו, כי הראיות שקמו ונקבצו להן בזו אחר זו כנגד המבקש וכנגד מעשיו, מדברות בעד עצמן ונראה, כי לא הייתה יכולה להיות למבקש כל ישועה ותקומה כנגד הדברים הברורים הנלמדים מן העובדות, מפי המבקש ומפי העדים, לרבות עדי ההגנה. כמו-כן, ציין וקבע בית-משפט השלום, כי עדויות המשיבה - היא מדינת ישראל (להלן: המדינה), רובן ככולן, היוו את התוספת הראייתית הצריכה להוכחת אמיתות הודאות המבקש, הודאות המוכיחות, כי הוא ידע שהעסק, החשבוניות, ההסכמים, הדוחות וספרי החשבונות, הינם אוסף של מסמכים פיקטיביים. עוד הוסיף וקבע בית-משפט השלום, כי המבקש מכר עצמו לפוליצר, אשר חיפש "פרצוף תמים", אדם בעל עבר נקי ומעמד שישמש אותו במעשיו הנפשעים. תמורת בצע כסף, הפעיל המבקש חברה המשמשת לפוליצר מקור "להלבנת" חשבוניות. המבקש עשה יד אחת עם פוליצר, כדי להוציא חשבוניות פיקטיביות ולהפיצן לאחרים וכן לקבל חשבוניות פיקטיביות בהן עשה שימוש על-ידי הכללתן בספקי העסק על שמו, תוך הצגת מצג כוזב במרמה, כי אותן חשבוניות משקפות עסקאות אמיתיות שנעשו.

           על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המדינה, מצידה, ערערה על קולת העונש.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את שני הערעורים. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקש הינו מבצע בצוותא. הוא סיפק את שמו ואת עסקו כדי להוציא את החשבוניות הפיקטיביות, הוא זה שהדפיס אותן בבית הדפוס. גם המעורבים בפרשה ישבו פיזית במשרדיו והמבקש איפשר להם זאת. כמו-כן נקבע, כי הרישום בספרים הוא לב לבו של הוצאת חשבוניות פיקטיביות והמבקש סיפק את האפשרות לרשום את החשבוניות הפיקטיביות בספריו. כנגד כל המרכיבים הללו זכה המבקש לסכום כסף קטן יחסית עבור שירותיו. אשר לעונש - קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערב בענישה שהוטלה על-ידי בית-משפט השלום, שכן מדובר בסדרת עבירות קשה ביותר, אשר משבשת את כל שיטת גביית המס במדינה וכי לאוצר המדינה נגרם נזק ישיר וכבד. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט, כי אין מקום להתערב ולהחמיר בענישה בהתחשב בכך, שמדובר בהרשעתו הראשונה של המבקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענות המבקש הם, כי תפקידו בביצוע העבירות היה סיוע בלבד, ולא מבצע בצוותא, כך שיש להרשיעו כמסייע. כמו-כן טוען המבקש, כי הגם, שמר יעקוב פוליצר הוא זה שיזם את ביצוע העבירה, לא מצא לנכון בית-משפט השלום לעמוד על שמיעת עדותו בטרם ניתן פסק-הדין בעניין המבקש. 

           מנגד, תומכת המדינה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, משקבעה הערכאה הדיונית קביעה עובדתית, לפיה המבקש היה שותף לעבירה והינו מבצע בצוותא, ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בקביעה זו. כמו-כן טוענת המדינה, אשר לאי-העדתו של מר יעקוב פוליצר, כי הראיות שנאספו בפרשה כנגד המבקש מדברות בעד עצמן ולא נראה, כי הייתה צומחת למבקש כל תועלת מעדותו של מר פוליצר.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח החומרה בסדרת העבירות שביצע המבקש והיקפן הנדיר, וכן לאור הנזק הכבד שנגרם לאוצר המדינה, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.  

           מעבר לדרוש יוער, כי לגופו של עניין - קביעת חלקו של העבריין בביצועה העבירה היא קביעה עובדתית, המסורה לערכאה הדיונית, במיוחד לאחר שסוגית האבחנה בין המסייע למבצע בצוותא זכתה לפסיקה רחבה.

           על האבחנה בין המבצע העיקרי למסייע, עמד כב' הנשיא א' ברק בע"פ 2796/95, 2813, 2814 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 388, בעמ' 406:  

"חרף הקשיים, אין מנוס מהפעלת אמות-המידה הקבועות בחוק העונשין לשם קביעת ההבחנה בין השותפים השונים. ביסוד אמות-המידה אלה עומדת התפיסה, כי המבצעים העיקריים הם השולטים על ביצוע העבירה. הם 'הגוף המבצע' הפועל באמצעות זרועות שונות (המבצעים בצוותא), כאשר כל זרוע היא חלק פנימי של אותו גוף. השותפים האחרים תורמים אף הם לביצוע העבירה, אך תרומתם היא 'חיצונית' למבצעים בצוותא. תרומתו של המשדל היא בכך, שהוא גרם ליצירת היסוד הנפשי של המבצעים. תרומתו של המסייע מתבטאת בכך שהוא גורם ליצירת התנאים להגשמת היסוד העובדתי של המבצעים. כמובן, ככל שהשידול של המשדל הוא אינטנסיבי יותר וככל שמתלוות אליו לא רק פעולות במישור הנפשי אלא גם פעולות במישור העובדתי, כך מתקרב המשדל למבצע בצוותא. בדומה, ככל שהמסייע מתקרב לעבר הביצוע של העבירה עצמה או לניסיון לבצעה, כך הוא מתקרב למבצע בצוותא." [ההדגשות שלי - ס.ג'.]   

           במקרה דנן, הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי קבעו, כי התנהגות המבקש מצביעה באופן ברור וחד-משמעי, כי נטל חלק פעיל בתוכנית העבריינית המשותפת לו ולפוליצר ובמעשיו תרם תרומה מהותית להגשמתה. עוד הוסיפו וקבעו הערכאות הדיוניות, כי ללא פועלו של המבקש וללא חלקו, לא הייתה התכנית יכולה להתבצע במתכונתה ובהיקפה ויתכן, כי לא הייתה יוצאת אל הפועל כלל. 

           מטעמים אלה כולם, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

           ניתנה היום, כ"א באייר תשס"ד (12.5.2004).

                                                                                                   ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: